וונצונג, בייג'ין
11 באוגוסט, 2012
בליל ה-21 ביולי 2012 היה לנו כאן שיטפון עצום, דבר שקורה לעתים רחוקות. אני רוצה לספר לכל מי שמשתוקק לאלוהים מה למעשה חוויתי וראיתי באותו לילה.
באותו יום בעלי ואני טיפלנו בחצר המרעה עבור אחותי. בלילה החל לרדת גשם זלעפות ללא הפסק, והלכנו לישון בשעה מאוד מוקדמת. ב-3:45 לפנות בוקר גיסי התקשר ואמר: "עומדים לפתוח את מאגר המים! הכול יוצף! אתם חייבים לקום מהר!" כששמעתי זאת הייתי בהלם, וכל מה שידעתי לזעוק לאלוהים בלבי היו המילים: "אלוהים אדירים! אלוהים אדירים!" ידעתי רק שעליי להגן על הקטנוע החשמלי ועל נגן ה-MP5 וכרטיס הזיכרון המשמשים לשמיעת מזמורים ודרשות. מיהרתי למחסן בחרדה גדולה כדי לקחת את הקטנוע החשמלי ונסעתי הביתה כדי לבדוק מה עם הספרים שלי של דברי אלוהים. הייתי גם מודאגת לגבי חמותי וילדיי. נסעתי בכביש הראשי, אך מכיוון שלא יכולתי לראות היטב בגשם הכבד שירד, נתקלתי בפיסת אספלט שנסחפה בשיטפון, והקטנוע ואני התגלגלנו לתוך המים. בלבי התפללתי, "אלוהים, אם אסחף היום זה יהיה בצדק. חוס עליי ואני אמלא את חובתי בכנות מעתה והלאה!" באותו הרגע אחת מנעליי נסחפה, ולכן החלטתי להתקדם על הכביש הראשי. אך כשהתקדמתי והסתכלתי קדימה, הייתי המומה; התברר שצד הכביש היה מגודר ולא יכולתי להתקדם. דידיתי שוב במים והנעל השנייה שלי נסחפה. המים הלכו וגבהו והגיעו עד לירכיי, ולא הייתה לי ברירה אלא לחזור בפעם השלישית, כשכל הזמן הזה אני מתפללת בלבי. ברגע הזה משפחה בת שלוש נפשות הגיעה מאחת מחוות החזירים האחרות, והודיתי לאלוהים בכל לבי. הצטרפתי אליהם והתכוננתי לעלות שוב על הכביש הראשי, כשבעלי צץ לפתע. הוא השתמש בגוף של מקדחה כדי ליצור חור בגדר התיל, ואני הייתי הראשונה שזינקה דרך החור, יחפה, ועלתה על הכביש הראשי. דרומית לנו היה עיקול בנהר שזרם צפונה, וצפונית לנו הכביש הראשי שצף וקצף במים שזרמו דרומה, לכן היינו לכודים באמצע והכביש הראשי היה האפשרות היחידה שלנו.
כשהגעתי לכביש הראשי והסתכלתי מטה, חשתי פיק ברכיים. לא רחוק מהמקום שבו שהינו היה מפעל לייצור פלדה. שביל ברוחב שני מטרים או יותר הפריד בין הבית לבין החומה שהקיפה את המפעל. המים שבתוך החומה היו בעומק של למעלה ממטר, ואפילו הבתים בעלי אריחי הפלדה הצבעוניים שבמפעל הוצפו. עכשיו התפללתי שוב: "אלוהים, אני מודה לך על שהצלת אותי. בגלל רדיפת הבצע שלי לא הקשבתי לדברי אלוהים, ופעלתי באופן עיקש. שגיתי!" אם המים היו מתפרצים בצד הצפוני, הם היו סוחפים אותנו מעט אחרי שתיים בבוקר. עם זאת, הם התפרצו לרגלי החומה שבצד הדרומי, והציפו את דירי החזירים שהיו מתחת. הפעם באמת ראיתי את כל-יכולתו של אלוהים – אפילו אסונות יסטו מדרכם של אלה המאמינים בו.
נשארנו בתעלה שליד הכביש הראשי במשך כמעט שלוש שעות לפני שיצאנו ממנה והלכנו הביתה. כשהגעתי הביתה ופתחתי את תיק האוכל שלי ראיתי שבאורח פלא נגן ה-MP5 שלי וכרטיס הזיכרון שלי לא נרטבו. כשהקטנוע החשמלי שלי נפל למים גם הם נפלו למים. המטען של הקטנוע ושאר החפצים נרטבו. רק נגן ה-MP5 וכרטיס הזיכרון לא ניזוקו. חזיתי בנסיו של אלוהים.
כשחזרתי לחצר המרעה ראיתי משהו שהדהים אותי. בשטח של חצר המרעה היה רק הגשם שירד במשך הלילה; לא חדרו אליו הרבה מים. היו מים בחלקת התירס שבחלק הקדמי, והמים היו עמוקים בחלקה האחורית, אבל לא היו הרבה מים בשטח המרעה: אלוהים שמר עליו.
במשך השיטפון הזה לבי נעשה הרבה יותר רגוע, ואני יודעת עכשיו מה הכי חשוב. לעתים קרובות אנשים אומרים שכסף הוא הדבר החשוב ביותר, אבל כשאסון מכה, הכסף לא יציל אותי. אלוהים הוא האדון האמיתי שלי. אני כבר לא ארדוף אחרי הכסף, ואני אוותר על חצר המרעה ואתמסר לעבודה אוונגליסטית. הלכתי באותו היום להטיף את הבשורה לדודתי, לאמי ולגיסתי. הן הקשיבו לחוויה שלי וקיבלו זאת. בעבר אימא שלי וגיסתי הציקו לי בגלל אמונתי באלוהים. הטפתי להן במשך ארבע שנים, אבל הן לא הסכימו להאמין. ברגע ההוא ראיתי בצורה ברורה יותר את כול-יכולתו של אלוהים. בעלי הציק לי בעבר, אבל עכשיו הוא הפסיק ואני מטיפה לו את הבשורה. בעבר לא יכולתי לפתוח את פי כדי להטיף, לא העזתי לדבר. בזכות ההתנסות הזאת אני כבר לא ארתע. אני אעשה כל שביכולתי כדי לשאת עדות על התנסותי. מאז שראיתי וחוויתי את ישועתו של אלוהים ואת אהבתו האמיתית והכנה במהלך ניסיוני בעת האסון, איך אני יכולה שלא להעיד עליו?
;){kind=link}