כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של רוח האל, הנימה שלו מכוונת לאנושות כולה. כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של האדם, הנימה שלו מכוונת לכל חסידי מנהיגותה של רוח האל. כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של גוף שלישי (מה שבני האדם קוראים לו משקיף חיצוני), הוא מראה את דברו לבני האדם באופן ישיר, כדי שהם יראו אותו כפרשן. נדמה שבוקע מדבריו שפע של דברים שהאדם לא יודע – דברים שהאדם לא יכול לתפוס. הלא כן? כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של רוח האל, הדבר מדהים את כל האנושות: "אהבתו של האדם כלפיי עלובה מדי ואמונתו בי מעוררת רחמים. אילו עיקר דבריי לא היו מכוונים לחולשותיו של האדם, הוא היה מתרברב ומגזים, והיה מדבר גבוהה גבוהה וממציא תיאוריות מנופחות, כאילו הוא כל-יודע בכל הנוגע לעניינים שעל פני האדמה." לא זו בלבד שהמילים האלה חושפות את טיבו האמיתי של האדם וחושפות את המקום שאלוהים תופס בלבם של בני האדם, אלא שהן גם מגלות במערומיהם את כל חיי האנושות. כל אדם סבור שהוא יוצא מן הכלל, אך בני האדם אפילו לא יודעים שיש מילה שנקראת "אלוהים", ולכן הם מגבשים תאוריות שנשמעות נשגבות. עם זאת, "התאוריות שנשמעות נשגבות" הן לא "דיבור" כמו שבני האדם מבינים אותו. במקום זאת, פירוש הדבר שהשטן השחית את אנושות כך שכל דבר שבני האדם עושים ממרה את פיו של אלוהים ומתנגד לאלוהים באופן ישיר, וכך שעצם המהות של מעשי האדם נובעת מהשטן, מנוגדת לאלוהים, מהווה מעשה עצמאי וסותרת את רצונו של אלוהים. זו הסיבה לכך שאלוהים אומר שכל בני האדם מגבשים תאוריות שנשמעות נשגבות. מדוע אלוהים אומר שעיקר דבריו מכוונים אל חולשותיו של האדם? משום שבהתאם לכוונתו של אלוהים, אלמלא הוא גילה את הדברים הנסתרים בעולם הפנימי של לב האדם, אף אדם לא היה מסוגל להישמע לו, ולכן, בני האדם לא היו מבינים את עצמם ולא היו יראים את אלוהים. כלומר אם כוונותיו של האדם לא יחשפו במערומיהן, האדם לא יעז לעשות דבר, ואולי אפילו יקלל את השמיים או את אלוהים ישירות. אלה חולשותיו של האדם, ולכן אלוהים אומר את הדברים הבאים: "צעדיי פוסעים בכל קצווי עולם התבל בחיפוש תמידי אחר בני אדם כלבבי המתאימים לשימוש שלי." האמירה הזו, ביחד עם מה שנאמר בהמשך בנוגע לכך שצליל הצדעת המלכות מצלצל באופן רשמי, מוכיחה שרוח האל מבצעת עבודה חדשה על פני האדמה. העניין הוא שעיניהם המוחשיות של בני האנוש לא מסוגלות לראות זאת. מכיוון שנאמר שרוח האל נמצאת על פני האדמה ועושה עבודה חדשה, גם כל התבל עוברת שינוי רב חשיבות: לא זו בלבד שבניו ובני עמו של אלוהים מתחילים לקבל את עדותו של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, אלא שבמידה כזו או אחרת, כל פלג ובכל זרם, בכל מעמד, בכל מקום, גם מקבל זאת. זו תנועה אדירה בעולם, במישור הרוחני. היא טלטל את העולם הדתי כולו עד יסודותיו, וזה חלק מהמשמעות של "רעידת האדמה" שהוזכרה בעבר. לאחר מכן, המלאכים מתחילים את עבודתם הרשמית, ובני ישראל חוזרים למולדתם ולא תועים עוד לעולם, וכל בני האדם הללו מתחילים לקבל רעייה. בניגוד לכך, המצרים מתחילים להתנתק מטווח הישועה שלי, כלומר הם מתחילים לקבל את הייסורים שלי (אך זה לא מתחיל עדיין באופן רשמי). לכן, במהלך השינויים האדירים המקבילים האלה בעולם, צליל הצדעת המלכות מצלצל באופן רשמי. זה מה שבני האדם קוראים לו, "הזמן שבו רוח האל המחוזקת פי שבעה מתחילה לעבוד." בכל פעם שאלוהים עושה את עבודת השחזור, בשלבים האלה (או לנוכח ההתרחשויות האלה), כל בני האדם לא מסוגלים לחוש בעבודתה של רוח הקודש. לפיכך, דבריו של אלוהים ש"כשהאדם מאבד תקווה" נשמעים נכונים. יתר על כן, בכל אחד משלבי המעבר האלה, כשהאנושות מאבדת תקווה או כשהיא חשה שהזרם הזה שגוי, אלוהים מתחיל מחדש ונוקט את הצעד הבא בעבודתו. מהבריאה ועד היום, זה האופן שבו אלוהים עושה את עבודת השחזור ומשנה את שיטת עבודתו. אף על פי שבמידות שונות, מרבית האנשים יכולים לתפוס היבטים מסוימים, בסופו של דבר, הם בכל זאת נשטפים בשטף מים, משום ששיעור קומתם נמוך מדי. הם לא מסוגלים לתפוס את שלבי עבודתו של אלוהים, ולכן הם מסולקים. עם זאת, זו גם השיטה שבה אלוהים מטהר את בני האדם, וזה האופן שבו אלוהים שופט את כל המושגים הישנים של האנושות. ככל שיש לבני האדם יסודות רבים יותר, כך יש להם מושגים דתיים רבים יותר בנוגע לאלוהים שקשה להם יותר להניח בצד. הם דבקים בדברים ישנים ומתקשים לקבל אור חדש. מצד שני, על מנת לעמוד, צריך יסודות כלשהם, אך רוב בני האדם מתקשים להניח בצד את המושגים שלהם. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במושגיהם לגבי התגלמותו של אלוהים כיום כבשר ודם, שאותה אפשר לראות בבירור ובנקל.
באמירה של היום, אלוהים דיבר הרבה על חזיונות, ולא אכנס לכך כאן, אך הדבר העיקרי שהוא אמר דן באופן שבו יסוד בניית המלכות הוא בניית הכנסייה. באופן יותר ספציפי, בתקופה של בניית הכנסייה, המטרה המרכזית הייתה לגרום לבני האדם להיות משוכנעים בלבם ולהאמין בכל מילה, על אף שהם לא הכירו את אלוהים בהתגלמותו במו עיניהם. אף על פי שהם האמינו בלבלם, הם לא הכירו את אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, משום שבשלב ההוא, אי אפשר היה להבדיל בינו לבין כל אדם אחר. בעידן המלכות, כולם חייבים להוכיח שהם משוכנעים, בלבם, בדבריהם ובעיניהם. מכאן, ברור שכדי שכולם יוכלו להוכיח שהם משוכנעים, בלבם, בדבריהם ובעיניהם, עליהם להיות מורשים להכיר במו עיניהם את האל שחי כבשר ודם. לא ניתן לבצע זאת במצב שבו בני האדם נאלצים לעשות משהו משום שאין להם ברירה אחרת או במצב שבו יש להם רק אמונה ארעית. במקום זאת, בני האדם ישתכנעו בלבם באמצעות מילים ודרך הבנה. לפיכך, בשלב הבנייה הזה, אין מלקות או הריגה. במקום זאת, הוא מאפשר לבני האדם לקבל נאורות באמצעות דבר האל, וכך הם יכולים לעסוק בחיפוש ובחקר כדי להכיר את אלוהים בהתגלמותו, בסופו של דבר. לכן, באשר לאלוהים, שלב העבודה הזה קל בהרבה – הוא מניח לטבע לעשות את שלו ולא פועל במנוגד לאנושות. בסופו של דבר, הוא יאפשר לאדם להכיר את אלוהים באופן טבעי, אז אל תדאגו או תחרדו. כשאלוהים אמר, "רק כשהקרב במישור הרוחני יתקרב לסופו, אתחיל מחדש על פני האדמה," כוונתו הייתה שכאשר בני האדם עולים על דרך המלך ומתחילים להכיר את אלוהים, לא זו בלבד שהשטן מפתה כל אחד ואחד מבפנים, אלא שהשטן עשוי לפתות את בני האדם גם בכנסייה עצמה. עם זאת, זו הדרך היחידה, ולכן איש לא צריך לדאוג. הפיתוי של השטן יכול ללבוש כמה פנים: ייתכן שמישהו יפנה עורף לדברי האל או ייטוש אותם, וייתכן שמישהו יגיד דברים שליליים כדי לערער את החיוביות של בני אדם אחרים. עם זאת, בדרך כלל, האדם הזה לא גורר אחרים – בני האדם מתקשים לזהות את דברים האלה. הסיבה העיקרית לכך היא זו: האדם הזה יכול לנקוט יוזמה בפגישות, אך החזיונות לא ברורים לו. אם הכנסייה לא תגן ממנו, השליליות שלו עלולה לגרום לכנסייה כולה להגיב לאלוהים בקרירות, ובכך לא לשים לב לדבר האל – כך בדיוק יכול להצליח פיתויו של השטן. ייתכן שהוא לא ימרוד באלוהים ישירות, אך משום שהוא לא יכול להבין את דבר האל ומשום שהוא לא מכיר את אלוהים, ייתכן שהוא יתלונן או ינטור טינה בלבו. ייתכן שהוא יאמר שאלוהים נטש אותו, ושלכן הוא לא מסוגל לקבל נאורות והארה. ייתכן שהוא ירצה לעזוב, אך שתחושה שקטה של פחד תדבק בו, וייתכן שהוא יגיד שעבודתו של אלוהים לא מגיעה מאלוהים אלא שזו עבודתן של רוחות רעות.
מדוע אלוהים מזכיר את פטרוס לעתים כל כך קרובות? ומדוע הוא אומר שאפילו איוב לא מגיע לקרסוליו? לא זו בלבד שהדבר מאפשר לבני האדם לשים לב למעשיו של פטרוס, אלא שהוא גם מאפשר להם להניח בצד את כל הדוגמאות שיש להם בלבם. עליהם להניח בצד אפילו את הדוגמה של איוב, שהייתה לו האמונה האדירה ביותר. רק כך יכולה להיות תוצאה טובה יותר, שבה בני האדם מסוגלים להשליך הצדה את הכל ולהתחקות אחר פטרוס, וכך להכיר את אלוהים טוב יותר. אלוהים הכיר לבני האדם את אופן הנוהג שפטרוס נקט כדי להכיר את אלוהים, והמטרה הייתה לתת לבני האדם נקודה להתייחסות. לאחר מכן, אלוהים חוזה את אחת מהדרכים שאלוהים יפתה את בני האדם, כשהוא אומר, "אבל אם אתם קרים ומנוכרים לדבריי, אין ספק שאתם מתנגדים אליי. זוהי עובדה." במילים האלה, אלוהים חוזה את המזימות הערמומיות שהשטן ינסה להשתמש בהן, והוא קורא לבני האדם להתייחס לכך כאל אזהרה. אף על פי שלא כולם יהיו קרים כלפי דבר האל, חלק מבני האדם ייפלו בפיתוי. לכן, אלוהים מדגיש שוב, "אם לא תכירו את דבריי, אם לא תקבלו אותם ואם לא תנהיגו אותם, באופן בלתי נמנע תהיו מושא הייסור שלי! אין ספק שתהפכו לקורבנות של השטן!" זו עצתו של אלוהים לאנושות, אך בסופו של דבר, כפי שאלוהים חזה, חלק מבני האדם יהפכו לקורבנות של השטן.
;){kind=link}