פעם בחרתי שכל הסחורה המובחרת תישאר בביתי, כדי שהוא יכלול אוצרות מאין כמותם, וכדי שהוא יהיה מעוטר משום כך, ואוכל ליהנות מכך. אולם משום גישתו של האדם כלפיי, ומשום המניעים של בני האדם, לא הייתה לי ברירה אלא להניח בצד את העבודה הזו ולעשות עבודה אחרת. אשתמש במניעים של האדם כדי להשלים את עבודתי, אתמרן את כל הדברים כך שהם ישרתו אותי, וכתוצאה מכך, אגרום לביתי לא להיות עוד עגמומי וקודר. פעם השקפתי על האדם: כל הדברים העשויים בשר ודם היו שרויים בערפול חושים, ושום דבר לא חווה את ברכת קיומי. בני האדם חיים בקרב ברכות, אך הם לא יודעים כמה הם מבורכים. אילו ברכותיי לאנושות לא היו קיימות עד היום, מי מקרב האנושות היה מגיע עד הלום מבלי לרדת לטמיון? עצם חייו של האדם הם ברכה שלי, ופירוש הדבר הוא שהוא חי בקרב ברכותיי, משום שבמקור לא היה לו דבר, מכיוון שבמקור לא היה לו כל הון לחיות בין השמיים והארץ. כיום, אני ממשיך לעזור לאדם, ורק משום כך, האדם ניצב בפניי, ורק משום כך, היה לו מספיק מזל להימלט מהמוות. בני האדם סיכמו את סודות קיומו של האדם, אך איש מעולם לא תפס שזו ברכתי. כתוצאה מכך, כל בני האדם מקללים את אי הצדק שבעולם. הם כולם מתלוננים עליי משום העצבות שבחייהם. אלמלא הברכות שלי, מי היה מגיע עד הלום? כל בני האדם מתלוננים עליי משום שהם לא מסוגלים לחיות בנוחות. אילו חייו של האדם היו בהירים ורעננים, אילו "משב הרוח החמים של האביב" היה נשלח אל תוך לבו של האדם וגורם לנעימות מאין כמוה בכל גופו ומותיר אותו ללא כל כאב, מי מבין כל בני האדם היה מת בהתלוננות? אני מתקשה מאוד לזכות בכנות הגמורה של האדם, משום שיש לבני האדם יותר מדי מזימות ערמומיות – אם לומר זאת בפשטות, יש כל כך הרבה מזימות עד שזה גורם לי לסחרחורת. אולם כשאני מעלה בפניהם התנגדויות, הם מפנים אליי עורף ולא מתייחסים אליי, משום שההתנגדויות שלי נוגעות בנפשם ומותירות אותם ללא יכולת להשכיל מכף רגל ועד ראש. לכן, בני האדם מתעבים את קיומי, מכיוון שאני תמיד אוהב "לענות" אותם. משום דבריי, בני האדם שרים ורוקדים; משום דבריי, הם מרכינים את ראשם בדממה; ומשום דבריי, הם פורצים בבכי. בדבריי, בני האדם מתאמללים; בדבריי, הם זוכים באור למען הישרדותם; דבריי מדירים שינה מעיניהם, והם לא ישנים יומם וליל; משום דבריי, הם מתרוצצים לכל עבר. דבריי משליכים את בני האדם אל השאול, ואז הם משליכים אותם לייסורים, אך מבלי להבין זאת, בני האדם גם נהנים מברכותיי. האם האדם מסוגל להשיג זאת? האם הדבר יכול לבוא כגמול למאמצם הבלתי נלאה של בני האדם? מי יכול להימלט מתזמור דבריי? לפיכך, משום הפגמים של האדם, אני מעניק את דבריי לאנושות, ומזין את ליקוייו של האדם משום דבריי, ומעניק עושר שאין דומה לו לחייה של האנושות.
לעתים קרובות, אני בוחן את דבריהם ומעשיהם של בני האדם. בהתנהגותם ובהבעות פניהם, גיליתי "תעלומות" רבות. באינטראקציות של בני האדם עם הזולת, "מתכונים סודיים" ניצבים במרכז הבמה – לפיכך, כשאני בא במגע עם האדם, הדבר שאני זוכה בו הוא "המתכונים הסודיים לאינטראקציה אנושית", מה שמוכיח שהאדם לא אוהב אותי. אני מרבה לגעור באדם על פגמיו, אך אני לא מסוגל לזכות באמונו. האדם לא מוכן להניח לי לקטול אותו, מפני שב"מתכונים הסודיים לאינטראקציה אנושית" של האדם, מעולם לא התגלה שהאדם סובל אסון קטלני – הוא בסך הכל סובל כמה מכשולים בעתות של חוסר מזל. בני האדם בוכים משום דבריי, ותחנוניהם תמיד כוללים תלונות בנוגע לאכזריותי. נדמה שהם כולם מחפשים את "אהבתי" האמיתית לאדם – אך איך ייתכן שהם יוכלו למצוא את אהבתי בדבריי הנוקשים? כתוצאה מכך, דבריי תמיד גורמים להם לאבד תקווה. נדמה שברגע שהם קוראים את דבריי, הם חוזים ב"מלאך המוות", ולכן הם רועדים מרוב פחד. זה מצער אותי: מדוע בני האדם הבשר והדם, שחיים בקרב המוות, תמיד פוחדים מהמוות? האם האדם והמוות אויבים בלב ובנפש? מדוע הפחד מהמוות תמיד גורם לבני האדם למצוקה? לאורך החוויות "יוצאות הדופן" בחייהם, האם הם חווים רק מעט מוות? מדוע בני האדם תמיד מתלוננים עליי בדבריהם? לכן, אני מסכם את הפתגם הרביעי לחיים האנושיים: בני האדם נשמעים לי רק במקצת, ולכן הם תמיד שונאים אותי. משום שנאתו של האדם, אני עוזב לעתים קרובות. מדוע אני צריך לעמוד בכך? מדוע אני תמיד צריך לעורר את תיעובם של בני האדם? מאחר שבני האדם לא מברכים את קיומי, מדוע אני אוזר עוז וחיי בביתו של האדם? אין לי ברירה אלא לקחת את "כבודתי" ולעזוב את האדם. אך בני האדם לא יכולים לשאת את עזיבתי. הם לעולם לא רוצים להניח לי לעזוב. הם מייללים ומייבבים, בפחד עז שאטוש אותם, ושכך הם יאבדו את מה שהם תלויים בו כדי לחיות. לנוכח מבטם המתחנן, לבי מתרכך. בימות העולם, מי מסוגל לאהוב אותי? האדם מכוסה במים מטונפים ומוקף בכוחו של הים. אני מתעב את מרדנותו של האדם, אך אני גם חש חמלה לביש המזל של האנושות, משום שאחרי הכל, האדם הוא בכל זאת קורבן. כיצד אני יכול להשליך את האדם למים כשהוא חלש וחסר אונים? האם אני עד כדי כך אכזרי עד שאפגע בו כשהוא במצוקה? האם לבי עד כדי כך חסר מעצורים? גישתי כלפי בני האדם היא הסיבה לכך שהאדם נכנס לעידן הזה לצדי. משום כך, הוא העביר את הימים והלילות יוצאי הדופן האלה ביחד איתי. כיום, בני האדם חשים ייסוריי שמחה, הם חשים היטב בחיבתי, והם אוהבים אותי במרץ רב, מפני שיש חיוניות בחייהם, והם מפסיקים להיות בנים אובדים הנודדים עד קצה העולם.
בימים שבהם אני חי עם האדם, בני האדם נסמכים עליי, ומשום שאני מתחשב באדם בכל הדברים, ומשום שאני דואג לו בקפידה, בני האדם תמיד חיים בחיבוק החם שלי, ולא סובלים כלל מהרוח הנושבת, מהגשם היורד או מהשמש הקופחת. בני האדם חיים באושר ומתייחסים אליי כאל אם אוהבת. בני האדם הם כמו פרחים בחממה – הם כלל לא מסוגלים לעמוד בהתקפתם של "אסונות טבע", ולא מסוגלים כלל לעמוד איתן. לכן אני מעמיד אותם בניסיונות של ימים מייללים, והם לא יכולים שלא "להסס" – הלכה למעשה, אין להם כל יכולת להתנגד. ומשום ששיעור קומתם לקוי מדי ושגופם חלש מדי, יש חש תחושה של עול. לכן, בלא יודעין, בני האדם חווים את הניסיונות שלי, משום שהם שבירים מדי, ולא מסוגלים לעמוד ברוחות המייללות ובשמש הקופחת. האין זו העבודה של ההווה? מדוע בני האדם תמיד פורצים בבכי לנוכח הניסיונות שלי? האם אני עושה להם עוול? האם אני קוטל אותם במכוון? מדוע מצבו של האדם האהוב מת ולא קם לתחייה? בני האדם תמיד תופסים אותי ולא מרפים. משום שהם מעולם לא היו מסוגלים לחיות לבדם, הם תמיד היו מוכנים שאוביל אותם יד ביד, בפחד עז שמישהו אחר ייקח אותי מהם. אני מכווין את כל חייהם, הלא כן? במהלך חייהם הסוערים, בעודם עוברים הרים וגאיות, הם חוו מהומות רבות – כל זה נבע מידי, הלא כן? מדוע בני האדם לעולם לא מסוגלים להבין את לבי מדוע בני האדם לעולם לא מבינים את כוונותיי הטובות? מדוע אני לא יכול לפתוח בעבודתי בהצלחה על פני האדמה? משום חולשתו של האדם, תמיד הרחקתי את האדם מעליי, וזה ממלא אותי בצער: מדוע שלב העבודה הבא שלי לא יכול להתבצע באדם? לפיכך, אני משתתק ומודד אותו בקפידה: מדוע פגמיו של האדם תמיד מגבילים אותי? מדוע תמיד יש מכשולים לעבודתי? כיום, טרם מצאתי תשובה מלאה באדם, מכיוון שהאדם תמיד נע בין קיצון לקיצון, הוא אף פעם לא רגיל, ואו שהוא שונא אותי בכל מאודו, או שהוא אוהב אותי באופן מלא. אני, אלוהים הרגיל עצמו, לא יכול לעמוד בעינוי כזה מצד האדם. משום שבני האדם תמיד חריגים מבחינה מנטלית, נדמה שאני קצת מפחד מהאדם, ולכן ההשקפה בכל מהלך שלו גורמת לי לחשוב על החריגות שלו. גיליתי את התעלומה שבאדם באופן לא מכוון: מתברר שעומד מאחוריו גאון. כתוצאה מכך, בני האדם תמיד נועזים ובטוחים בעצמם, כאילו הם עשו משהו מוצדק. לכן, בני האדם תמיד מעמידים פנים שהם מבוגרים ומדברים בנועם אל "הילד הקטן". לנוכח העמדת הפנים של האדם, אני לא יכול שלא להזדעם: מדוע בני האדם עד כדי כך לא אוהבים ולא מכבדים את עצמם? מדוע הם לא מכירים את עצמם? האם דבריי פסו מהעולם? האם דבריי הם אויבו של האדם? מדוע בני האדם מתמלאים בטינה כלפיי כשהם קוראים את דבריי? מדוע בני האדם תמיד מוסיפים את מחשבותיהם שלהם לדבריי? האם אני יותר מדי לא הוגן עם האדם? כל בני האדם צריכים לחשוב על כך היטב, וכן על תוכן דבריי.
24 במאי, 1992
עוד
כנסיית האל הכול יכול - ארון הקודש באחרית הימים
הממתין לשובו של ישוע האדון
;){kind=link}